פרק ראשון – סיפור קצר

אם בחרתם בפרק זה ענו על <u>שתיים</u> מן השאלות 1–4 (לכל שאלה – 16⅔ נקודות).
שימו לב: בשאלות 1–2 אפשר לענות גם על פי הסיפור "חג מולד אחד" מאת טרומן קפוטה.
<u>אין</u> להדגים באמצעות אותה היצירה בכמה תשובות.

<u>סיפור שלא נלמד</u>

שאלה 4 (16⅔ נקודות)

לפניכם הסיפור "מי כמונו יודע" מאת אתגר קרת*. קראו אותו, וענו על השאלה שאחריו.

האיש שישב מולי בבית הקפה לא הפסיק לדבר. הוא היה אמריקאי, וסיפר לי שכתב שלושה ספרים, שאחד מהם זכה בפרס בין־לאומי חשוב מאוד שלא שמעתי עליו מעולם. הוא דיבר מהר, כאילו יש לו יותר מדי דברים להגיד והוא חייב להספיק את כולם, וכל משפט שני שלו התחיל ב"ומי כמונו יודע..." זה גרם לי להרגיש כאילו אנחנו ישות אחת, תאומים סיאמיים שאומנם יכולים לנופף עצמאית, כל אחד בזרועותיו שלו, אבל חולקים לב אחד גדול וכואב שפועם כמו מטרונום ענקי שרק הוא ואני יכולים לשמוע. "...ומי כמונו יודע", הוא אמר שוב, "שיצירה היא בסך הכול פעולת הסחה. מראית עין של מציאות קרנבלית רוחשת שאמורה להסיח את דעתנו מהמציאות האמיתית הקרה, המאכזבת ונטולת הנשמה".

הסופר האמריקאי למד כתיבה באוניברסיטה נחשבת במידווסט וסיים את לימודיו שם בהצטיינות. הוא הקים משפחה, איבד ילד בתאונת דרכים נוראה, התגרש, התגייר, התפקר והצטרף לתנועה חברתית עולמית הדוגלת במינימליזם. הוא סיפר לי בגאווה שיש בבעלותו רק שני זוגות תחתונים ועט אחד. "בן אדם צריך תמיד שיהיה לו עוד זוג תחתונים, להחלפה, אבל עט?" הוא קרץ לי, "אחד זה די והותר".

אמרתי לו שאני כותב במחשב, והוא נד בראשו בעצב. "זה מציב אותך בעמדת חולשה", הוא התריע. "עט זה עט, אבל מחשב זה כבר חשמל, תמיכה טכנית, עדכוני תוכנה ועוד כל מיני דברים שיכולים לעמוד בינך לבין היצירה". הנהנתי. אולי באמת עדיף לכתוב בעט. "אם זו לא שאלה אישית מדי", הוא אמר בקול רך, "כמה זוגות תחתונים יש לך בארון?" אמרתי לו שאני לא זוכר. ידעתי שיש לי לפחות עשרים, אבל פחדתי להעלות את זה. פחדתי שזה ירחיק בינינו. "תראה איזו שקיעה", אמר לי הסופר האמריקאי והצביע אל מעבר לכתפי הימנית. הסתובבתי אחורה מתוך נימוס. השמש בדיוק התחילה לשקוע בים. "אני ואתה, אנחנו בני מזל", הוא אמר. "תחשוב על זה. בזמן שהאדם הממוצע חווה את יופייה של השקיעה רק לרגע קצר אחד, אתה ואני יכולים, בעזרת הכתיבה, לשמר את היופי הזה לנצח". זאת באמת הייתה שקיעה יפה, אבל הצוואר שלי התחיל לכאוב. "אני הולך לכתוב על השקיעה הזאת", אמר לי הסופר האמריקאי בטון נחוש שנשמע כמעט כמו איום. "גם אני", אמרתי, "גם אני". כבר אז ידעתי שהסיפור הבא שלי הולך להיות על מישהו שנתפס לו הצוואר.

* אתגר קרת – סופר, תסריטאי, קומיקסאי ופזמונאי ישראלי. זכה בפרסים בארץ ובעולם, ובהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (1996), פרס ספיר (2019), פרס וינגייט הבריטי (2008) ופרס הספר הזר בסנט פטרבורג (2012). מספריו: צינורות (1992); פתאום דפיקה בדלת (2010).

הסיפור לקוח מהספר אוטוקורקט, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2024, עמ' 126–127.