פרק שני – לאומיות וציונות (33 נקודות)

שאלה 5 · סעיף א (16 נקודות)

הציגו <u>שתי</u> פעולות של התנועות הלאומיות באירופה במאה ה־19 לחיזוק התודעה הלאומית והזהות המשותפת.
בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד פעולה <u>אחת</u> של התנועות הלאומיות לחיזוק התודעה הלאומית באה לידי ביטוי במקור זה.

שאלה 5 · סעיף ב (17 נקודות)

לפניכם שני קטעי מקור (1–2) העוסקים בקשר בין שפה ובין תחייה לאומית.

מקור 1 – בנימין זאב הרצל, קטע מן הספר "מדינת היהודים" שיצא לאור באוסטרייה בשנת 1896.

אולי יחשוב מישהו, שיהיה בכך משום קושי, שאין לנו עוד שפה משותפת, הרי איננו יכולים לדבר זה עם זה עברית. מי מאיתנו יודע עברית במידה מספקת, כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת? זה לא קיים.

בכל זאת העניין הוא פשוט מאוד. כל אדם ידבר בשפתו, ושווייץ היא הוכחה לאפשרות של ריבוי שפות*. גם שם, בארץ החדשה, נוסיף להיות מה שאנו כעת, כשם שלעולם לא נחדל לאהוב מתוך צער וגעגועים את ארצות מולדתנו שמהן גורשנו. השפה השימושית ביותר בתקשורת הכללית תהיה מאליה, ללא כפייה, לשפה הראשית.

* בשווייץ יש ארבע שפות רשמיות.

(מעובד על פי ב"ז הרצל, מדינת היהודים, הוצאת ידיעות אחרונות, 1978, עמ' 62)

מקור 2 – מודעה שפורסמה ביישוב היהודי בארץ־ישראל בשנת 1913.

גילוי דעת

הקורטוריום [הנהלה] של הטכניקום בברלין החליט שכל המדעים הכלליים בבית הספר הריאלי ובטכניקום [הטכניון] בחיפה לא ילמדו בעברית כי אם בלשון זרה. החלטה זו היא התנקשות בנפש האומה העברית ואנו חושבים אותה לאסון לאומי.

אין אנחנו מתנגדים ללמוד לשון זרה איזו שהיא על בורייה [ביסודיות] בבתי הספר העבריים בארץ־ישראל, אבל אין הלשון הזרה רשאית לתפוס מקום שפת ההוראה כשם שאין לה זכות זו בבתי הספר של כל עם ועם.

דור שלם עבד בעד [למען] תחיית שפתנו [עברית], בתור שפת בית הספר ושפת החיים, ואנחנו לא ניתן להעבירנו על לשוננו [שייאלצו אותנו לוותר על שפתנו], כשם שלא ניתן שיעבירונו על דתנו.

הלשון היא נשמת העם! תחיית שפתנו היא יסוד הכרחי בתחיית עמנו.

כדי שאחרים יכירו בזכות לשוננו, נחוץ שעם ישראל יגן על שפת ישראל ויביא אותה לידי שלטון גמור בכל בתי הספר בארץ־ישראל.

הלשון העברית שהיא הקשר הטבעי בין כל בני עמנו מחויבת [חייבת] להיות שפת הלימודים בכל בתי הספר שלנו, בין של החרדים ובין של אינם חרדים.

השפה העברית קדושה לנו ואנו נילחם בעדה [עבורה] כאשר נלחמו אבותינו בכל זמן בעד קודשי האומה.

מרכז המורים – ד"ר י' לוריא

ועד הלשון – א' בן־יהודה

הוועד לחיזוק החינוך העברי בארץ־ישראל:

סניף ירושלים – ד"ר יצחק לוי, ד"ר יעקב סגל

סניף יפו – מ' דיזנגוף, ד"ר ח' בוגרשוב

סניף חיפה – ש' פוזנר, ד"ר א' אוירבך

(מתוך אוסף הכרוזים והכרזות, אתר הספרייה הלאומית)

– הציגו את העמדה שבאה לידי ביטוי במקור 1 ואת העמדה שבאה לידי ביטוי במקור 2 בנוגע לקשר בין השפה העברית ובין התחייה הלאומית־ציונית.
– הסבירו את הסיבות להבדל בין העמדות שהצגתם. בתשובתכם התייחסו ל<u>שניים</u> ממאפייני המקור האלה: יוצר המקור, מועד פרסום המקור, המקום שבו פורסם המקור, קהל היעד.